הרבה דובר על נסיעתו של ראש הממשלה נתניהו לנאום בפני הקונגרס. הרבה האשמות הוטחו בו. בימים האחרונים התמקד השיח בעיקר סביב התנגדותם של חברי קונגרס אמריקאים (ובמקרה, גם דמוקרטים) לנאום זה. למתבונן מהצד, נדמה שראש ממשלת ישראל פשוט החליט לפלוש לקונגרס על אפם ועל חמתם של יושביו, ולכפות אותם לכיסאותיהם עד שיסיים לנאום.
בתוך כך, נדמה שנשכחה עובדה קטנה ופשוטה: ב-22 בינואר קיבל רה"מ נתניהו הזמנה רשמית מיו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, לנאום בפני הקונגרס. כן, זה נכון. רק לפ...ני שבועיים היו אלו האמריקאים שביקשו ממנו לבוא ולנאום בפניהם, בפעם השלישית. יותר מכל מנהיג זר אחר אי פעם, לפי התקשורת.
הרבה טענות נשמעו נגד נאום זה. למשל, שנתניהו נענה להזמנה מתוך כוונה לשפר את מעמדו לפני הבחירות. בסבירות גבוהה, זה נכון. ואם כן, אז מה?
נאמר גם שהנאום הזה יפגע בביטחון ישראל. קשה לי לדמיין סיטואציה בה ראש ממשלה ישראלי שמופיע בפני הקונגרס האמריקאי על מנת להגן על אינטרסים ישראלים טהורים (בלימת ההתעצמות הגרעינית של איראן) מצליח לפגוע איכשהו בביטחון ישראל. זה ממש, ממש, קשה. אבל באותה מידה ניתן לגנות כל התקפה של האופוזיציה על תפקודו של רה"מ כפגיעה בביטחון המדינה. יש בטענה הזו גוון טוטליטרי מובהק, אבל היא נכונה באותה מידה כמו הטענה שנאום ראש הממשלה בוושינגטון פוגע בביטחון המדינה.
אבל יותר מכל יש נטייה בתקשורת להבליט את התנגדותם של גורמים אמריקאים כאלו ואחרים לנאום. וכאן נדמה שכולם שכחו לשאול שאלה אחת מאד פשוטה: אם האמריקאים לא רוצים שנתניהו ינאם בפניהם, למה, לעזזאל, הם לא מבטלים את ההזמנה?
התשובה הפשוטה היא שההתנגדות לנאום נתניהו היא נחלת חוגים דמוקרטים בלבד, שסובלים מהיותם מיעוט מובהק בכל אחד משני בתי הקונגרס בנפרד. הרוב הרפובליקני הגדול - מאחוריו עומד, יש לציין, רוב של הציבור האמריקאי - לא סתם מוכן לשמוע את נתניהו בקונגרס, הוא ממש הזמין אותו לשם.
כמובן, יש כאן סוג של כניסה לתוך עימות פוליטי פנים-אמריקאי. מצד שני, אם ישראל תגביל את הפעילות הדיפלומטית שלה אך ורק למהלכים שזוכים לתמיכה מקיר לקיר בקונגרס האמריקאי, סגל משרד החוץ ימצא את עצמו מובטל מעבודה. כל עוד ישראל מגבילה את עצמה שלא להתערב באופן מוקצן ובלתי ראוי בבירור בעימות פוליטי פנימי (ולא, לקבל הזמנה מיו"ר בית הנבחרים לנאום בקונגרס זו לא התערבות מוקצנת) הכל תקין. בייחוד אם לצדנו עומד הרוב בקונגרס.
ואם אובמה לא מרוצה? ובכן, שלא יהיה מרוצה. מזה שנים רבות לא היה לארצות הברית נשיא שניהל מדיניות חוץ כה כושלת, מבולבלת ומפוחדת כמו ברק אובמה - וזה גם לדעת רוב האמריקאים עצמם. מדובר על נשיא שתמך בהפלתו של בן בריתו מובארק. נשיא שעודד במרץ את השתלטות האחים המוסלמים במצרים. נשיא שניסה כמיטב יכולתו לפייס את טורקיה האסלאמיסטית והאנטי-מערבית. נשיא שהניח לרוסיה לתקוף ולפלוש לשכנותיה. נשיא שנותן לאיראן כבר שבע שנים של התעצמות גרעינית. נשיא שבגד בכל בעלי בריתה המסורתיים של אמריקה, ותמך באויביה הגרועים ביותר. לא הייתה החלטה נבונה יותר במדיניות החוץ של נתניהו מאשר להתעמת מול נשיא כזה, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר. ומה עם יחסי ישראל-ארה"ב? ובכן, היחסים הללו ישתפרו פלאים כאשר אובמה יפנה את כסאו סופית בשנת 2016, במיוחד אם על כיסא זה יתיישב נשיא רפובליקני. כפי שכבר אמר ראש ממשלה ישראלי אחר, מה שחשוב הוא לא מה יאמרו הגויים, אלא מה יעשו היהודים.
